<h1>רבינו ירוחם ני"ד ח"ב</h1>
<h2>דף טו.</h2>
חרם שמחרימים ע"ד המקום ועל דעת הקהל לפי פרש"י [גיטין ל"ו ע"א] אין לו הפרה. וכן הנודר ע"ד המקום שפירש בשבועות [ל"ט ע"א] שאמ' להם משה לישראל הוו יודעין שלא על דעתכם אנו משביעי' אתכם אלא ע"ד המקום ועל דעתי ופרש"י דהיינו דעת רבים ויש שתמהו עליו שלא אמר משה כן אלא כדי שלא יערימו ולא מיקרי ע"ד רבים אלא כמו שתמצא בח"ג בנדר שהודר ע"ד רבים וכן הסכימו כמה פסקנים. ויש מי שכתב כמו רש"י דע"ד המקום הוי ע"ד רבים ואין לו הפרה, ומה שאמר להם משה לא על דעתכ' כדי לאיים עליה' לא שהי' צריך לומר כן אלא ע"ד המקו'. ומה שמתירי' חרמי הקהל אף על פי שהחרימו ע"ד המקום מפני שעל דעת כן הם מסכימים מתחלה וה"ל כאותה שאמרו [נדרים ע"ג ע"ב] כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ולמעלה כתבתי דברי הרמב"ן.
מוחרם לא שונה ולא שונין לו פי' שהוא חמור ממנוד' ולא נשכ' ולא נשכרי' לו אבל שונה הוא לעצמו כלומר בלחש שלא יפסי' תלמודו ועוש' לו חנו' קטנ' כדי פרנסתו פי' שמוכר כדי מזונותיו ולא יות' שאסור במש' ומתן. כך פשוט במועד קטן.
משפטי החרם להרמב"ן: בקיעי עירנו ראיתי כי רבו, במה שנוהגין תמיד להסיע על קיצותן ולהחרי' ולהשביע בדבר, וכשנמלכין להתיר שליח צבור עומד ואומר הותר הנדר. תחלה יש לומר שהתר נדרים בענין זה פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו. וכבר הרבו הראשונים לדבר בזה על אותן המקומות שנוהגין לומר בראש השנה [וביוה"כ] כל נדרי ובא מעשה לפני הגאונים ואסרו כמו שכתוב בתשובותיהם ובהלכות הריב"ג, ורבי יעקב הצרפתי נמי כתבו ומה שכתוב בלשון הזה כלהון די חרטנא בהון טעות הוא דא"א להתיר לעצמו בלא חרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות, ועוד דהלכה כרב פפא [גיטין ל"ה ע"ב] דצריך לפרט הנדר, וכן מצינו בתשובה לרבינו הגדול שאמר וקהל שהחרימו על דבר ונתחרטו בו ילכו אצל חכם ויתיר להם החרם החכם כמו שעושין בשבועה למי שנתחרט עליה. אלו דבריו ז"ל כמנהגו קצרים וארוכים שהאריך עלינו הדרך שלא להתיר חרמי צבור אלא על פי חכם כלומר יחי' מומח' או שלשה הדיוטות וכחומר שבועת היחיד בחרטה ופתח התר ושאר הדינים שמסרו הכתובים לחז"ל. ואלו מקצת דברי הראשונים והם פשוטים אפילו לקטנים אין צריכין לפנים ולא לפני לפנים ואף אותם שנהגו לומר כל נדרי ואסרי אמרו שאין התרן אלא לנדרי שגגות של צבור ונדרי טעות זהו לשונ'. ויראה לי כגון אותם ד' נדרים שהתירו חכמים [נדרים כ' ע"ב] שאין צריכין לפתוח להם פתח ממקום אחר אבל לשאר נדרים וחרמים ושבועות לא עלה על דעת וכן תמצא כתוב בתשובת רב סעדיה והגאונים אסרו עליהם מפני שהתרם סתם ומשמעות הדבר לנדרים הקיימים לפיכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהתר זה שאר נדרי' וחרמים ושבועות ואין ההתר מועיל להם בענין זה כלל מפני ד' טעמים הברורים שפירש רבינו תם, ופיר[ו]ש חרטה דמעיקר' שאמ' הרב ז"ל, לומר שצריך להתחרט על מה שנדר בתחלה, הא אלו רצה בנדרו ומכאן ואילך רצה בהתרה אינה חרטה, למד זה ממה שאז"ל [נדרים כ"א ע"ב] בעיא (גדור) [נדור] וכו' ובתוספ' אלו היה לב זה עליך היית נודר, ואם לא תאמר כן אין נדרים. ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם להתיר להם בחרטה גמורה כדין שבועה שנשבע היחיד והרי עכשיו נהגו להחרים ולהשבע על דעת הקהל ועל דעת המקום והוה ליה ע"ד רבים וקיימא לן [גיטין ל"ו ע"א] נדר (שהותר) [שהודר] על דעת רבים אין לו הפרה לדבר הרשו' לעולם ואמרינן בשבועות [כ"ט ע"א] ולטעמיך ע"ד המקום למה אלא כי היכי דלא ליהוי הפרה לשבועתייהו, א[ל]מא ע"ד המקום אין לו הפרה לעולם כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. והריני מפרש לך דעת המתיר הזה שהנהיג הדבר הוא סובר שכשאנו אומרי' בגמר' על דעת רבים אין לו הפרה פירוש דוקא כשאמ' סתם הריני נודר על דעת רבים, והטעם שאין אותם הרבים ידועים כדי שיהיו מתחרטים בשעה שהוא רוצה להתיר את נדרו ותהא דעתם מוסכמת בהתר ואף על פי שהסכימה בתחלה באיסור, לפי שאין הרבים עשויין להתחרט ולחזו' בהם ממה שאמרו והסכימו עליו, אבל אם נדר ע"ד רבים ידועים והסכימו כולם בהת' שלו יש להם הפרה, ולא עוד אלא אפילו הם עצמם מתירין לו בלא (חרם) [חכם] ובלא פתח התר הואיל והושוו כלם להתיר את הנדר. וכן ראינו שפשט במקצתן מנהג זה שהיחיד נמי נשבע על דעת יחיד חבירו וכשמתחרט מבקש ממנו ומתיר לו הוא והלה נוהג התר בנדרו שלא על פי חכם. וכן מה שאמרו בגמרא שבועות על דעת המקום אין לו הפרה, המתיר הזה (פטור ודוקא) [סבור דדוקא] בשבועת קבלת התורה נאמר לפי שאין הקב"ה מסכים לבטל אות א' מן התורה לעולם, אבל בדבר הרשות כשהסכים לאסור מתחלה, לצרכם הסכים, וכשהם עכשיו צריכין להתיר לצורכם יסכים. נמצא' למד לפי מדה זו שעל דעת הקהל (משמע) [משמש] קולא וחומרא. חומרא שאם בקש אחד מהם להתיר לעצמו על פי חכם בפתח וחרטה גמורה אומרין לו והלא ע"ד כל הקהל נשבעת וע"ד רבים אין לו הפרה לפיכך כל זמן שנשארו בהן רבים שאינם רוצים בהתר אין לו התר ואכתי איכא דעת רבים לאיסורא. קולא שאם הסכימו כלם להתיר אין צריכין חכם וכן לכל דיני פתחי נדרים אלא אומר בהסכמתם הות' הנדר והוא מותר. זהו דעת המורה הוה שהנהיג להתיר נדרי צבור בענין זה. ואלו היו שומעין להחמיר, ודאי שהדברים רחוקים מן הדעת ועמוקין מן השכל ומוקצין מחמת איסור מן המחשב' שהרי רש"י מאור עיני הגולה פירש כי נדר (שהותר) [שהודר] ע"ד רבים כגון שהי' ברבים והדירו על דעתן, וכן מצינו בתשובה לרבינו האיי גאון, ועל זה פסקו בגמרא הלכה שאין לו התרה, אלמא שאף אותם הרבים עצמם אינם יכולים להתירו. וכן משמע מדאמרינן עלה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה בההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר הדירו ע"ד אנשי עירו שלא ילמד תנוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כותי', על דעתן אהדריה, וטעמא משום דלדבר מצוה, הא לדבר הרשות אפילו על דעת כלם שנמלכו כל אנשי העיר להתיר אינו מותר. וכן פיר' ר"ת בתשובה והוסיף ואמר ודוקא בההוא מקרי דרדקי שעל דעתם הודר הנדר לפי שיצא הפסדם בשכרם באותו הדבר בעצמו, אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעל דעתם נשבע דמנ' לן שכך היה דעתן משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו, וא"ת יהיו נשאלין, איהו (למיפר) [למיסר] עליה שוויינהו שליח ולא [ל]משרי ליה הילכך אין חרטתם שוה כלום להתיר לו, ועוד הראה פנים לדבריו שכן תוכל ללמוד מדברי הגאונים שאסרו כל נדר ולא התירו להם כשאומר ע"ד הקהל. הא למדנו שאין הנשבע ע"ד רבי' הללו מתיר שבועתו על פיהם ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ובחרטה גמורה על פי חכם. וכן היחיד הנשבע על דעת יחיד אינו מתיר שבועתו על פי אותו יחיד אלא על פי מומחה או שלשה הדיוטו' וכדין שאר נדרים בפתחיהן. ואומר אני שהאומר ע"ד פלוני אני נשבע כאומר ע"מ שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מיחה בשעת שמועה בטל הנדר, קיים או ששתק, הנדר קיים, (מנה) [ומנא] אמינא לה דאמרינן בגמרא [נדרים ע"ג ע"ב] כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת לפי' נתנה תורה רשות לבעל בנדרי אשתו שאם הקים קיים ואם הפר מופר, אלמא כל האומר ע"ד פלוני אני נשבע אם [הפר] אותו האיש מופר ואם הקים מוקם כדין בעל ודוק' כשהפר מיד בשעת שמוע' אבל שתק הוקם הנדר מיד אף על פי שנתנה תורה זמן [לבעל] לשתיקה אותו היום, גזי' הכתוב הוא ליתן לו זמן לימלך בעצמו משום שלום בית ואין דין זה נוהג באחר. תדע שהרי שנינו [נדרים פ"ט ע"א] נדרה בו ביום ונתגרש' בו ביום אינו יכול להפר אלמא כיון שיצתה מרשותו נתקיים הנדר מיד ואף על פי ששבועתה על דעת בעלה היתה זהו דין האמ' ומשפט שלום. אבל מה אעשה שהרבים שומעין להקל ולא להחמיר ועוד שיש להם עכשיו פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג דורות להתיר נדרים בענין זה אומרי' שאין עקר הנדרי' והחרמי' שלהם אלא ע"ד זו ולזה הם מתכוונים כשהם אומרים ע"ד הקהל וכאלו התנו בפירוש הוא אצלם. ומכל מקום אפילו לדברי המקלין צריכין הצבור ליזהר שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר וע"ד אנשי העיר, הא אלו התירו מקצתן כדרך התר שלהם אינו כלום ואפילו על פי חכם ובחרטה גמורה אינו מותר מפני שהוא ע"ד רבים שאין מפרין לו כמו שבארנו. וכל שכן אם נהגו מקצת קלות ראש בדבר שאין רשאי להתיר אלא עונשין אותם כדתני' מי (שנדר) [שנזר] ועבר על (גזרתו) [נזירותו] אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימי' שנהג בהן התר ומחמירין עליה' (אלא) [דלא] פתחינן ליה בחרטה ובי דינ' דמזדקקי ליה לאו שפיר עבדי. ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה וכו' כדאיתא [בנדרים כ' ע"א]. וכן כתב הרמב"ם בלשון הזה כל בית דין שנזקקין לו וכיוצא בהם ומודיעין לאלה שמזלזלין (בדברים) [בנדרים] שאין חייבין בהם מן התורה או שיורה בהם להקל או שיפתח להם פתח מנדי' אותו בית דין ההדיוט וכל שכן אם היה נדרם (נדר) [גדר] לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה שאינן רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגיטין [ל"ה ע"ב] צריך לפרט הנדר משום איסורא ואיתמ' בירושלמי [נדרים פ"ה ה"ד] חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לקמיה דרבי יודן ברבי שלום אמ' ליה מאי א[ש]תבעת אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכי ברנש עביד כן אמר ליה לקבוסטיא קאמרי אמר ברוך שבחר בהם ובדבריה' שאמרו צריך לפרט את הנדר פירוש לקבוסטיא לשחוק קוביא שהוא אסור מדבריהם. ואם תאמר והלא לדברי המקילי' כיון דעל דעתם נשבעו והם מתירין ברצונם אפילו לדבר האסו' נמי בושנו מדבריהם וכי מכנפי אינהו למשרא איסורא תהא הסכמת' כלום ועוד דהא איכא ע"ד המקום שהוא מצטרף לדבר מצוה ואפילו לדבריהם ואם יאמרו לא הוזכר ע"ד המקום אלא בשבוע' שהשביע משה לישראל לפי שאותה שבועה במצותו נעשית אבל בשבועות וחרמים שלנו אין מצטרף אם כן למה הנהיגו אבות להזכיר בכל חרמי צבור על דעת המקום, א[ל]מא שהוא מסכים עמהם. הוא יתברך יסכים על ידינו לעשות הטוב והישר בעיניו ובעיני בריותיו אמן.
שמא יקשה אדם עלינו ממה שמצינו באגדה במכירתו של יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד א' ממנו ליעקב ואמר להם יהודה ראובן אין כאן ואין חרם מתקיים אלא בי' מה עשו שתפו להקב"ה באותו חרם שלא יגידו לאביהם כיון שירד ראובן בבור ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה ואמר הילד איננו ואני אנא אני בא והגידו את המעשה והחרם ושתק אף הקב"ה, ואף על פי שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב, לא הגיד מפני החרם ולפיכך בא רעב בארץ וירדו אחי יוסף י' לשבו' ומצאו את יוסף חי והתירו את החר' ושמע יעקב שהוא חי וכתי' ותחי רוח יעקב אביהם וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקדש שנסתלקה ממנו אמר ר' עקיבא החרם הוא השבועה והשבועה היא החרם אלו דברי הגדה זו. ושמא יבא הרואה אגדה זו לטעו' וללמד שמתירין חרם צבו' בזמן (הזה) [ש]אותם המחרימים עצמם בחרטתם, ויכולין אנו לדחו' שחרם של שבטים מעצמו הותר כיון שמצאו את יוסף שעל דעת כן הוחרם ותולה נדרו בדבר אחר היו וזה שאמרו התירו את החרם אינו אלא שפירשו לעצמן שמותרים הם ממנו או שנשאלו עליו לבנימין הצדיק יחיד מומחה ואין זה דרך האמת. אלא הוו יודעין שלשונות הרבה אמורים בתורה בענין קבלת איסור והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מהלשונות שהן תולדות לאלו או ידות כגון מבטא ואיסר וקונם וכיוצא בהן ואלו כלם איסר הם אלא שכל א' וא' משמש לעצמו ודינו חלוק מחבירו. והחרם הנז' בדברי האגדות ובתלמוד הוא שב"ד מחרימים על דבר ואומרים בלשון הזה וכל העושה כך והפורץ גדר בדבר פלוני יהיה בחרם או מוחרם הוא, זה הלשון סתם נקרא חרם. וכשאדם אומר לשון זה על נכסי' כגון שאמר נכסי חרם, שם שמים חל על אותם נכסים והרי הן לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה דכתיב אך כל חרם אשר יחרם וגומר, וכן אדם אוסר נכסיו על חבירו ונכסים שאינם שלו עליו כגון שאמר לאחר נכסיך עלי חרם הרי הם אסורי' עליו והרי זה מודר הנאה מהם וזהו דין קונמות. ואלו החרמות שהן חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיוציא שבועה מפיו וכן בשעת התר צריכין שאלה לחכם ופתח התר או חרטה גמורה והרי הן כשאר נדרים ובדין ההקדשות לגמרי. אבל כשאומרים ב"ד זה הלשון על אדם עצמו והם חרמי בטוי הגוף כלומר שאומרים כל העוש' כך וכך יהא בחרם, דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כמו שאנו עתידין לכתוב, והחרם הזה מענין נדוי ושמתא הנזכרים והמפורשים במסכת משקין [מו"ק]. ויש צד חמור בחרם זה [שאין] בשבועות שהמושבע מפי אחרים ואינו עונה אמן אינו כלום בשבועת בטוי אבל בחרם אף על פי שלא קבל עליו ואפילו לא היה בשעת גזי' כיון שב"ד רשאי' להחרים כדכתיב ואקללם ואשביעם, הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזירה כמושבע מפי עצמו. וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כלם או רובם במעמד ז' טובי העיר והחרימו כיון שרשאין להסיע על קיצותם ולהחרי' בדבר, חרם שלהם [חל] על כל החייבין לילך בתקנתם, ונמצא העובר על קיצותם מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר [על] שבוע' והחרם נכנס לו ברמ"ח איבריו וכלתו ואת עציו ואת אבניו והרי הוא כמנודה לאנשי עירו. וחמור הוא החרם יותר מהנדוי כמו שמפורש בגמרא והכל חייבין לנהוג עמו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו והרי הן מודרין שלא יהנה מנכסיהם חוץ מכדי חייו, ושאינו נוהג עמו בדינו אף הוא מועל בחרמי'. וכן חיי' המוחרם הזה לנהוג איסור בדברי' האסורי' למוחרם כגון נעילת הסנדל ודברים של אבל ושלא ליהנות מנכסי המחרימים, ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים, ואם מקל ראשו בדברי' האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על ד"ת ועל זה אמרו אין החרם מתקיים אלא בי' לפי שבפחות מי' אינם צבור ולא ב"ד שהו' במקו' צבור ואינם רשאים להחרים אלא לישבע כל אחד שבועת בטוי לעצמו. ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה ורשאין המלך או הסנהדרין להמיתו באי זה מיתה שירצו, וזה דינו של יהושע שדן את עכן במיתה לפי שפשט ידו בחרמי שמים. וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמו' יהונתן, וכן בישראל בימי פלגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד שנאמר כי השבועה הגדולה היתה וגומר ותניא בילמדנו בשם רבי עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה היא החרם, אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה. ואני אומר דשמא לאחר בקשת המחילה שזהו פשט הכתוב האמור בתורה [ויקרא כ"ז, כ"ט] כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה [מות יומת] כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר לא יפדה בממון אלא חייב מיתה. ולא תהיה חוסם פינו בזה שאז"ל ודרשו המקר' בענין אחר, מהם [ערכין ו' ע"ב] מי שאומ' למעריך היוצא ליהרג, ומהם מי שאומר שאין חייבי מיתות נפטרין בממון כדאיתא בכתובות [ל"ז ע"ב], שאעפ"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו אחת דבר אלדים שתים זו שמענו משמש הכתוב לזה ולזה. צא וראה שהם דרשו [סנהדרין כ"ז ע"ב] ולא יומתו אבות על בנים בעדות בני' ובני' לא יומתו בעדות אבות ולא תחשוב שזו אסמכתא מדבריהם אלא עקר גדול ומזו יצא לקרובים שהם פסולים לעדות מן התורה, ואפילו כן אין בנו כח להוציא המקרא מידי פשוטו דכתיב [מלכים ב' י"ד, ו'] רק את (בניהם) [בני המכים] לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים הא למדנו שכמה פנים של אמת לתור'. ולא עוד אלא שהחרם חל אף בדורו' הבאי' אם החרימו בית דין על אנשי העיר עליהם ועל זרעם וזו היא גזיר' יהושע בן נון שמזכירין בחרמות כדכתיב וישבע יהושע וגו' ארור האיש לפני יי' אשר יקום ויבנה וגו' ונתקיימה גזרתו לאחר כמה דורות וכן בפלגש בגבעה לפי שאמרו ארו' נותן אשה לבנימן נאסרו באותו הדור ואחר כך הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדמפו' בבבא בתרא [קכ"א ע"א], הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם או שאמרו סתם, החרם חל על דורות הבאים. נמצאו ד' דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרי', שאין צריך להוציאו מפיו, והוא חל עליו על כרחו ושלא בפניו, והעובר עליו פורש מהצבור כדיני הנדוי ויותר מהם, ושהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים. אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף לנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התור' וכן במגלה וכן בצומו'. אבל יש בחרם צד הקל שאין בנדרים ושבועות כן, שאם עושה תשוב' העובר על החרם ובא לבית דין או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכולין הם עצמם להתיר לו שזהו התר חכמים ונדוי שהמנדין מתירים כרצונם, וכן אם מתו מאנשי העיר או שהלכו להם למדינת הים מתירין ואין חוששין כדאיתא באבל רבתי [שמחות פ"ה הט"ו] מת אחד מן המנדי' אם נתן רשות לחביריו מתירין אותו ואנשי העיר הרשו' נתונה ביד רובם וטובם מן הסת' ולא ביד ההולכים למדינת הים, וכן אם מת הדו' ההוא, העומדין תחתיהם מתירי' והוא שיהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין כדין נדוי ושמתא כדמוכח [מו"ק ט"ז ע"א] וכן רבינו האיי בתשובה. מכל מקום אין מקצת הצבור מתירין ואפי' רובם עד שיהו שם כל המחרימין או כנגדם וחשובין כמותם כמו שאמרו חלקו אינו מופר והתר זה עצמו הרי הוא כהת' נדרי' ע"פ ג' או יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו מתירי' בלשון חכם. ואם החרימו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו כדין נדר, ואין ביניהם אלא שהם עצמם מתירין בלא פתח וחרטה דמעיקרא ושמתירין בפני הרב. וכל זה מפורש בגמ' ואין כאן מקום להאריך שלא באנו אלא לענייננו.
ומצינו לרב האיי גאון בתשובה מסכמת בענין זה שכך אמר אבל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמם שיעשו תענית או שיעשו תקונים ואח' כך נודע להם שהטוב והיפה לשנות הדבר, כי יש לשנות, וכל שכן אם יראה להם לפחות או להוסיף, ואם החרימו על הדבר רשאין הן להתיר החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה להם ההתר והשנוי כי הוא הטוב והישר. וקרובים דבריו בתשובתו שלא הצריך להם התר חכם. וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אע"פ שהעובר חייב מיתה אם רצו כלם למחול מוחלין לו ומתירין לו שאף לענין שבועות אמרו [שבועות כ"ח ע"א] אכלה כלה נשאל עליה וזה דומה למה שנאמ' בזקן ממרא [סנהדרין פ"ח ע"ב] שרצו ב"ד למחול לו מיתתו וז' שכ' [שמואל א' י"ד, מ"ה] ויפדו העם את יהונתן ולא מת ולפי פשוטו כלפי שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב ויפדו העם את יהונתן ולא מת אלא שזה הפדיון בהתר החרם היה. ויש לפרש בזה פי' אחר שיהונתן שוגג היה ואעפ"כ היה לו עונש כשאר שוגגין שבתורה ועוד שהיה קרוב לפושע שהיה רואה את העם שאין אדם משיב ידו לפיו ולא שאל ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג והיה רוצה לחייבו מיתה ואמרו לו העם כיון שנעשה נס על ידו הדבר ידוע שהיה בשוגג שאין הקב"ה עושה נס על ידי הרשעים המועלים בחרמי' וכן ת"י בן עוזיאל היהונתן יתקטל דעבד פורקנא רבתא הדין בישראל חס קיים הוא יי' אם יפול משער רישיה לארעא ארי קדם יי' גלי דבשלו עבד יומא דין. וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר הגדה. וכשם שמתירין לעובר מחרם שעליו כך נמי מתירין את החרם עצמו לנהוג בו התר בלא שאלת חכם ואף על פי שהם עצמם קבלו עליהם האיסור מתחלה הם עצמם מתירין שהרי חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו ומן הענין הזה היה חרמן של שבטי' ולפי גדולתן וחכמתן חשש להם הקב"ה ולא רצה לגלות ולפי' היו הם עצמם רשאין להתיר לכשירצו אבל בית דין או צבור וכן יחידים שאמרו משביעין אנו שלא יעשה א' ממנו כך וכך הרי זו שבועת בטוי מפי אחרי' וכל העונה אמן הרי זה כמוציא שבועה מפיו במזיד חייב מלקות בשוגג קרבן עולה ויורד וכשיבא להתיר צריך שאלה לחכם בפתח התר וחרטה כדין הפרת נדרים ושבועו' וכל שאינו עונה אמן אינו חייב בה כלום שאין לך מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן דחייב אלא במושבע מפי ב"ד בשבועת העדות ודבר ידוע הוא מה שאמרו חז"ל [שבועות ל"ה ע"ב] באלה האמורה בתורה גבי שבועת העדות שהיא כשבועה. ועוד אמרו [שם ל"ו ע"א] ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה ופי' הדבר על הענין שאמרנו שאם בא לקבל עליו בשבועה שלא יאכל היום ואמר בארור אני שלא אוכל [היום, הרי זה כאומר בשבועה שלא אוכל היום]. וכן במושבע בלשון ארור מפי אחרים ועונה אמן שלשון זה משמש בלשון שבועה אם הוציאו בלשון שבוע' ונתכוון לה, ואם הוציאו בלשון נדוי כגון שאמרו בית דין כל העושה דבר פלוני ארור הוא כמי שאמר' מנודה הוא ואם בא[ו] לנדות מי שכבר צריך נדוי ואמרו פלו' ארור הוא הרי זה מנודה לבית דין וכן הוא עצמו שאמר כך הרי זה קבל עליו נדוי אם נתכוון לכך מתחלה. והנדוי האמור כאן נראה שהוא חרם אלא שלא הקפידו בכאן להפריש בין לשון מנודה למוחרם, וכן השמתא משמשת בגמרא פעמי' לנדוי פעמי' לחרם. וכיון שנתברר ענין התר החרם מעתה נלמוד לפי דרכנו שמתירין מקצת החרם וסבורים שהותר כלו טעות גדולה טעו שאין הדין נותן (בו) [כך] אלא בהתר הנדר והשבועה שחכם פותח להם פתח ועושה את הנדר מעיקרו בטעות וכדאמרינן בנדרים [כ"ה ע"ב] לא שנו אלא שאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דלא ניחא ליה בנדר הראשון כלל, אבל חרם שהם עצמם מתירי' ברצונם אין בו דרך לומ' הותר מקצתו הותר כלו, הרי שנדו בית דין את השנים [לא] עלה על הדעת שאם התירו לאחד שיהא השני מותר ואפילו (בדברים) [בנדרים] הניתרין בחרטה אין לנו. הרי נתפרש מהו החרם ומה היא השבועה אף על פי ששניהם ממין אחד ולשון שבועה כולל את כלם ונתפרש נמי ההפרש שיש ביניהם בדינם. ועכשיו שהנהיגו אבות לומ' מחרימין אנו ומשביעי' אנו שלא יעשה אדם דבר פלוני וכל העובר ועושה ארור הוא, הרי זה ברור שזו שבוע' בטוי וחרם וכל העובר מתחייב בחומר שניהם והזהר' בדבריהם ועניניהם כי חיים הם למוצאיהם. ושוב נבדק ונמצא להראב"ד תשובה בענינים הללו ומפורש בו שאלנו מן המחרימין אם הוציאו שבועה וארור מפיהם או אם חרם ונדוי לבד בלא הזכרת שבוע', ואמרו כי השביעו בארור ובקללה ובשבועה בספר התורה ובכל מצות והאלות הכתובות בה על פלוני אם לא תעשה כך ועל (כך) [כל] מי שיהנה אותך אם תעבור על גזרתם. אמרנו להם מעתה אין כאן בית מיחוש כי ודאי צריכי' ללכת אצל חכם או ע"פ ג' הדיוטות דמסברי להו וסברי, והנשאל על שבועתו אינו עושה שליח על חרטתו והחכם המתיר אינו עושה שליח להתירו. הוספנו עוד לדבר על ענינם שאם יתקבצו כלם ויבחרו ג' מהמומחי' שבהם לפרט לפניהם ולהשאל על שבועתם והם יתירו ע"פ חרטתם ואחר כך יחזרו אותם (מג') [הג'] ויבחרו ג' אחרים להפר גם להם ואח' כל שאלת נדרם ושבועתם יצוו את שלוחם להתיר חרמם איפש' כי יש תקנה בהם רק שיהיו כלם אותם שהיו בשעת החרם והנדוי וכמו שהחרימוה' ונדוה' כך יתירוה' ואם א"א שכבר מתו מקצתם (ובאו) [יבאו] אחרים וחשובים כמותם וימלאו את חסרונם להיות (כלה) [כלם] בהתרה או תמורתם בערכם ובחשיבותם כל זה לשון הרב הגדול והנה ביאר בקצרה כל מה שאנו טורחין עליו. ועוד אמר בתשובה הזו דכל שבועת האלה שנזכר בה דעת המקום אין לה התר עולמית אלא לדבר מצוה שהרי דעת המקום מתרצה בכך דכתיב [עת] לעשות ליי'. אבל מה שכתבנו בעל דעת הקהל, הרב נסכם שאותם (הדברים) [הרבים] עצמם כיון שנתלית השבועה עליה' והרי הם כלם נשאלין עליה מתירין אותה ביחיד מומחה או ג' הדיוטות כדרך שבועות אחרות זה שלא כדברינו. והוא ז"ל מחמיר בשבועת שליח צבור אפילו למי שלא ענה אמן אחריה ועוד מפני שש"צ בשליחות עצמן משביען. ואין לנו כן לפי שאין בעולם מושבע מפי אחרים וחייב כלל אלא גזירת הכתוב בשבועת העדות בלבד וכל שאין לו קרבן בענין זה אין אומרין בו איסור עד שיפרשו חרמם, וזה לא עלה בתשוב' הרב יפה, מ"מ במה שאמר לפי שהוא משביעם לדעתם יש לחוש ולדון. וכן תשובת ראשונים כל צבורא דמקבלין עליהון למיעבד מילתא וגזרין גזרתא בס"ת ובשמת' ובחרמין דלא למיעבר עלה ונהגו בה איסורא ובתר הכי מתחרטין וחזאן דלא יכלין צבור למיקם ביה, הכי חזינן דודאי יכלין לבטולה ובטלה מכמה טעמים חדא דאמרי' פותחין בחרטה ועוד דלא מתבעי להון למיגזר גזירה על צבורא מאי דלא יכלין צבורא למיקם ביה דהא אמרי' [ע"ז ל"ו ע"א] אין גוזרין גזיר' על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה הילכך מהלין טעמי יכלין צבורא לבטולה לההיא גזירת' דגזרו עליהו ולית עליהון עונש בגינה. גם זו תשובה סתומה שאומרת פותחין בחרטה משמע כדרך שאלת נדרים ושבועות, אבל לשון התשובה משמע שהם מתירין לעצמם. ומ"מ מתוך לשון התשוב' נראה שאין מנהג הראשונים להדיר ולהשביע בקיצות אנשי העיר אלא לשמת או להחרים, והטעם שאמרו בדבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו מספיק בזה אבל בשבועות או נדרי' אינו ענין והשי"ת יחיש מוסד הבית והבנין עכ"ד מורנו ורבי' הרמב"ן.
מדברי הרשב"א שכתב בתשובת שאלה וזה תוכן דבריו רשאין בני העיר בהסכמה לגזור גזירות על אנשי עירם והעובר על גזרתם ועל חרמם הרי הוא מוחרם, ואם שמו בתקנתם עונש ממון נתחייב בשניהם בחרם ובעונש הממון, ואם הרוב הסכימו המיעוט נגרר אחריהם בין שהיו שם (ומיהו) בין שלא היו שם אין צריכין להודיעם כמו שאנו אומרים קבלנו עלינו ועל זרענו ועל כל הנלוים עלינו ואף על פי שהמיעוט אינם חפצי' בדבר ולא היו שם חייבין הם כאותם שהיו שם ואף על פי שלא ענו אמן. גדולה מזו שהחרם חל על הבאי' אחריהם בענין פלגש בגבעה בחרם, שהדור הבא הוצרכו למצוא התר ולדרוש אשר יתן ממנו. ואם באו בהסכמ' כלם להתיר החרם ומקצתן מעכבי' ומוחין אפילו בדברים של רשות אין החרם ניתר, לפי שמדברי תורה אין חרם ניתר אלא בפתח וחרטה וע"י חכם וכן אין אדם מתיר נדר עצמו דכתיב לא יחל הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו. וכבר צווהו הראשונים כל התר חרמות שלא בפתחי' ושלא על ידי חכם שהקהלות סמכו ונהגו כן דעל דעת כן הם מחרימים והוי כאלו התנו מעיקרא שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתיר יהא מותר ודומה לההיא [נדרים ע"ג ע"ב] דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. ומ"מ נהגו בכל המקומות שא' מן הצבור יכול לעכב, וכיון שכן כל שיש מומחה א"א להתירו, דאם מן הדין א"א בלא פתחים וחכם, ואם מצד המנהג שהוא כתנאי אין המנהג אלא כשאין שם מומח'. ואם המיעוט הסכימו וגזרו והחרימו בלא דעת הרוב אין גזרתם ותקנתם וחרמם כלום דבעי' רוב כדאמרי' בע"ז [ל"ו ע"א] על השמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וכו' עד דאיכא גוי כלו. ובודאי צריך רוב הצבור שגזרו והחרימו ויש אדם חשוב ת"ח ופרנס ביניהם המיעוט נגרר אחריהם כמו שכתבתי, ואם אין שם ת"ח אין תנאם קיים ואין הרוב נגרר אחר המיעוט. ומכל מקום אם אותם היחידים שגזרו והחרימו הם טובי העיר שהעמידום הצבור לפקח על ענינם מה שהם עשו קיים ולאו דוקא י' אלא אפי' ז' והם ז' טובי העיר כדאיתא [במגילה כ"ו ע"א]. והדין הוא כך אם העמידום על דבר ידוע מן הצבור אפילו אחד כל מה שעשה עשוי וקיי' באותו דבר ואפילו למכור בית הכנסת או לגזור ולהחרים על אותו דבר הן לבני בית הכנסת אח' הן לצבור אח'. ואם העמידום או מנום בסתם לפקח על כל עניני הצבור או על עניני אותו הבית הכנסת אין גזרתם וחרמם ומה שיעשו קיים, עד שיהיו שלשה מבית הכנסת ידוע כלומר מאותו בית הכנסת או ז' מן הצבור על הצבור, ופחות מג' מבית הכנסת ידוע אין יכולין למנותם בסתם אנשי אותו בית הכנסת על כל ענין אותו בית הכנסת וכן הצבור על כל עניני הצבור בפחות מז' ולא יהיה בפחות מז' קיים עליהם מה שיעשו, זולתם אם נתנו להם רשות על דבר ידוע בפי' ואז אפילו אחד יכולין למנות אבל בסתם אין כחן יפה פחות מז' בצבור או פחות משלשה בבית הכנסת כדאמרינן בירושלמי [מגילה פ"ג ה"ב] שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת ז' מבני העיר כבני העיר במה אנן קיימין אי בשקבלום עליהם פירוש על דבר ידוע אפילו א' נמי אי בשלא קבלום עליהם כלומר אפילו בסתם אפילו כמה נמי אלא אנן קיימין בסתם לפקח על כל עניני צבור והילכך כשהם ז' לבני העי' או שלשה לבית הכנסת יש להם רשות בכל דבר כאלו עשו כל בני העיר או כל אנשי אותו בית הכנסת אבל בפחות מכאן לא. וכמו כן מקצת אנשי העיר יכולין לעשות תקנות ביניהם כגון אנשי אומנות א' כדאמרינן בבתרא [ט' ע"א] רשאי' בני העיר וכו' ומסיק שם והו' דאיכא אדם חשוב בהדיהו ופירש הר"י בן מיגש אדם חשוב ת"ח הממונה פרנס על הצבור דאם לא כן אף על גב דעבי' בלא רשות' דידיה תנאיהו קיים ע"כ תוכן דברי הרשב"א.
